אני נורא אוהבת להיזכר בדברים, בחורה נוסטלגית - רק בת 25 אמנם - אבל מה אפשר לעשות?!
זה זיכרון קטן, אבל תמיד נורא מצחיק אותי לחשוב עליו.
כשהייתי בכיתה ב', בסוף השנה, המורה בתיה חילקה לכולנו ספרי זכרונות - כאלה שאתה מעביר ל"חברים בכיתה", הם כותבים עלייך משהו כמו - "לנועם החמודה, שתמשיכי להיות מתולתלת וחמודה, אוהבת לעולמי עולמים, ענבל", וכולם ממשיכים הלאה בחיים שלהם.
אני קיבלתי יומן ירוק, והיה עליו ספק גמד, ספק ארנב - כאמור, ירוקים, עם פס בד ירוק בשדרה. העברתי אותו בין חבריי לכיתה, והם העבירו לי את שלהם. כולם היו נורא חמודים, וכולם אהבו את כולם לעולמי עולמים.
את הדף הראשון חנכה המורה חיילת שליוותה את הכיתה שלי לאורך השנה, ואין לי מושג איך קוראים לה. היא כתבה לי : "לנועם החמודה (!!!) , שומעים אותך גם כשאת מדברת בשקט". אני חושבת שהיא ניסתה להגיד לי בעדינות : "נעם - תפסיקי לצעוק!!!". האמת היא, שמעולם לא חיבבתי אותה.
כשהגעתי הביתה מבית הספר באותו היום, הלכתי לחדר, דפדפתי בספר הזכרונות החדש שלי, והחלטתי ביני לבין עצמי שכתב היד של כולם הוא כל כך מכוער, שאני תולשת את העמודים בכתב ידם - ומעתיקה בכתב היד שלי. !!! . אמא שלי שעלתה לחדר שלי ניסתה להבין מה אני עושה - לך תסביר לילדה מאוד שתלטנית (שכבר אז גילתה סימנים של אובססיביות יתרה), שכתב יד שונה, לעתים מכוער, הוא חלק משמעותי מזיכרון - בתוך ספר זכרונות. אני זוכרת שהיא הציעה לי לעצור במלאכת העתקה, היא הסבירה לי את החשיבות של כתב היד - כמה שיכלה, וישבה והדביקה איתי את כל העמודים חזרה בסלוטייפ.
בדיוק עכשיו התכוננתי להעתיק משהו שוב שבכוונה כתבתי בכתב "המכוער" שלי, ואז נזכרתי בסיפור הקטן הזה - שעצר אותי מלהעתיק שוב.
המממ, מעניין מאוד...
השבמחקאני אנסה להזכיר לך את הסיפור הזה בפעם הבאה שתזרקי לפח ותתחילי מהתחלה משהו (אני משערת שזה יקרה מתישהו באוקטובר כשנחזור ללימודים....)
:)