"Coca Cola Plan", Robert Rauschenberg.
אני עובדת עכשיו על פרוייקט חדש בקורס "עיצוב ישראלי", אז אני חושבת יותר מדי (תמיד בעיה).
מדי פעם אני חושבת על "מה היה אילו?!", מי שמכיר אותי ולא יודע, התחלתי ללמוד באוניברסיטה כשהייתי בת 18 וחצי, והיום בעצם הייתי אמורה לסיים את התואר השני, ולהתחיל לכתוב דוקטורט באמנות ימי הביניים, הרנסאנס, המוסלמית והמודרנית כולן יחד, סביב רעיון שהייתי מוכנה לחצות עולמות כדי להוכיח אותי, גם אם הוא נשמע הכי מופרך בעולם. האמנות היוונית מעולם לא משכה אותי (כן, אני יודעת, היא הבסיס).
להיות בת 18 וחצי באוניברסיטה זה אומר שהייתי צעירה מדי, מבולבלת מדי, ובעיקר, ילדותית מדי. או בקיצור, במילותיה של עדי, "היית תינוקת". למה "בעיקר ילדותית"?! כי קיוויתי שהכל - הכל - הכל יהיה מעניין, מהשיעורים באודיטוריום ועד חיפוש משמים אחר תיאור של אמפורה קורינתית בספרייה המעופשת של אוניברסיטת תל אביב.
הסיבה שבגללה עזבתי גם הייתה קצת (הרבה) תינוקית, כתבתי עבודה בקורס שהכי אהבתי, אצל המרצה שהכי אהבתי על אמן שאני מאוד אוהבת - רוברט ראושנברג. בחרתי חמישה מקורות ביביליוגרפים אקדמיים קשים (!!!) וארבע יצירות. קראתי, ניתחתי ופירשתי שבועות ארוכים, וכמובן שהיה רעיון מופרך שניסיתי להוכיח, ולדעתי הצלחתי. ערכתי את העבודה שעות, שכל פסיק ונקודה יהיו במקום הנכון (מי ששם לב - אני כותבת משפטים ארוכים מדי ומורכבים מדי - פעם זה היה יותר גרוע). הדפסתי, כרכתי, צרבתי והגשתי. הייתי מרוצה, כי היה לי מעניין. בדיעבד הסיבה שבגללה עזבתי היא נורא משעשעת, בפועל בכיתי באמצע משמרת. קיבלתי סמס עם הציון - 87, והערות ממש מקסימות מהמרצה (כאמור, שמאוד אהבתי). זה היה מן רגע טיפשי ומכונן - אני, לאוניברסיטה לא חוזרת! ככה! במסדרון של ארקפה!
וכך היה. חשבתי לקחת שנה חופש, ואז לחזור. חשבתי ללכת לעשות קורסים בתוכנות גרפיות (היה יכול ממש לעזור לי עכשיו). חשבתי פשוט להמשיך לעבוד עד שיהיה לי רעיון יותר טוב מה אני אעשה בשארית חיי. תולדות האמנות היה מה שרציתי לעשות בשארית חיי בזמנו. בסוף, ברגע של גאונות, אבא שלי אמר - "למה שלא תנסי שנקר/בצלאל?!", ואני, כהרגלי, "לא, מה פתאום! בחיים לא יקבלו אותי!", "נעם! מספיק עם השטויות שלך! תבררי בנוגע למכינות!".
כשאבא אומר. עושים. אז ביררתי. אינטרנט כבר ידעתי. מכינות עיצוב בגוגל. תוצאות. עברתי אחת אחת. כמו שאני בוחרת ספרים (לפי הכריכה כמובן!), ככה בחרתי מכינה. פושפין - היה להם את האתר הכי יפה. עם ספרים אני הרבה פעמים טועה, ואז יש לי ספר יפה על המדף, עם המכינה ממש לא טעיתי. בוקר אחר כך כבר ניהלתי שיחה ארוכה עם מיכל. כמה ימים אחר כך נרשמתי. כמה שבועות אחר כך התחילה המכינה. הייתי זוועה בהתחלה, אפילו בכיתי כמה פעמים.
הכל קרה כל כך מהר.
שלושה חודשים אחר כך כבר הייתי צריכה להיות עם תיק עבודות. למלא טפסי הרשמה. לנסוע לירושלים. שלב ראשון (ציירנו נעליים, אולסטאר שאיבדתי). שלב שני. 10 שעות על הר עם ג'ני וירדן. תיק עבודות שמתפרק שג'ני חיברה עם דבק מוונטורה. שרי ארנון. סמי ברדוגו. וועדה שלישית. תשע בערב. חנוך מרמרי. שיחה הזויה לחלוטין. הייתי עייפה, ולא רגילה לאוויר הרים צלול כיין.
חשוב לציין שיום לפני השלב השני בבצלאל המענה הקולי של שנקר הודיע לי שלא התקבלתי. לא נורא. התגברתי על זה באותו הערב. הלכתי לקנות קצת איפור אצל יעל.
ואז מחכים. ליד תיבת הדואר, רצוי במשמרות, מיליון שיחות טלפון ביום לאמא / אבא / יובל / עודד / כתם (הכלב). "יש דואר?!", "הגיע משהו מבצלאל?!", "הגיע דואר?!". וכמובן, כשמרפים, זה מגיע. עבדתי משתיים עד עשר, ביום חמישי. אני ואמא הלכנו לשתות קפה לפני המשמרת, ועודד התקשר, "נעם קיבלה מכתב מבצלאל", "נו ו...?!", "אנו שמחים להודיעך כי...". פתאום אני קולטת שבאותו המסדרון שבכיתי בו ארבעה חודשים קודם על ציון של 87, היה אותו מסדרון שצרחתי בו משמחה. מיותר לציין שהמשמרת עברה סבבה לגמרי.
למה לעזאזל אני כותבת על זה בשתיים לפנות בוקר?! כי אני מנסה להבין מתי בהיסטוריה הקצרה שלי היה ברור שהמקום שאני נמצאת בו היום הוא המקום שהייתי צריכה להיות בו כל הזמן הזה. ביני לבין עצמי אני מנסה להבין למה כל כך נוח לפעמים לשכוח כמה המקום הזה נכון, כשקצת קשה, וכשלא ישנים בלילה, כשיש ביקורות וציונים (יש לי קטע מציונים, הם עד היום מלחיצים אותי, מזל שהם לא מגיעים בסמסים יותר).
לילה טוב. אחזור לשוק לוינסקי ולעיצוב ישראלי. לילה לבן.
סתם שתדעו.
